בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִבְדִּילָנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ תּוֹרָתוֹ וְהִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה לְקַיֵּם כָּל מִצוֹתָיו. וְכָל כַּוָּנָתוֹ הוּא רַק לְטוֹבָתֵנוּ, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִהְיֶה קְדוֹשִׁים אֵלָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (במדבר טו, מ): "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם", וְיִהְיֶה בִּיכָלְתֵּנוּ לְקַבֵּל אֶת הַשְׁפָּעַת טוּבוֹ וְרֹב חַסְדּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּבָעוֹלָם הַבָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים י' יב-יג): "מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם וְגוֹ' לִשְׁמֹר אֶת מִצְּוֹת ה' וְאֶת חֻקּוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַּוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ". (וְעַיֵּן שָׁם בְּפֵרוּשׁ הָרַמְבַּ"ן דְּהַאי "לְטוֹב לָךְ" אַתְּחִלַּת הַפָּסוּק דְּ"מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ" קָאֵי). Blessed is the L–rd, the G–d of Israel, who has separated us from all the peoples and given us His Torah and brought us to the holy land so that we merit fulfilling all of His mitzvoth. His sole intent was for our good alone, so that through this we become holy unto Him — viz. (Numbers 15:40): "So that you remember and do all of My mitzvoth and be holy unto your G–d" — and so that it be in our power to receive the effluence of His good and the abundance of His lovingkindness in this world and in the world to come, as it is written (Devarim 10:12- 13): "What does the L–rd your G–d ask of you, but… to keep the mitzvoth of the L–rd and His statutes which I command you this day to do good unto you?" (See the Ramban there to the effect that "to do good unto you" reverts to "What does the L–rd your G–d ask of you.")
וְלֹא דַּי בָּזֶה, שֶׁנָּתַן לָנוּ אֶת כְּלִי חֶמְדָּתוֹ, אַף גַּם צִּוָּה אוֹתָנוּ שֶׁלֹּא נַעַזְבֶנָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי ד, ב): "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ", וְלֹא כְּמִדּת בָּשָׂר וָדָם, שֶׁאִם יִתֵּן לחֲבֵרוֹ מתָּנָה טוֹבָה, וַחֲבֵרוֹ אֵינוֹ מִתְנַהֵג בָּהּ כּשּׁוּרָה וְאֵינָהּ חֲבִיבָה בְּעֵינָיו, הוּא חוֹמֵד וּמְצַּפֶּה, מָתַי יַפְקִירָהּ חֲבֵרוֹ מִכֹּל וָכֹל וְהוּא יַחֲזֹר וְיִזְכֶּה בָּה. אֲבָל לֹא כֵן חֵלֶק אֱלֹהֵינוּ, כִּי הֵקִים לָנוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר בִּימֵי בַּיִת רִאשׁוֹן נְבִיאִים לְהַחֲזִירֵנוּ לְמוּטָב, וְאַף בִּימֵי בַּיִת שֵׁנִי, שֶׁיָּרַד מַצַּב הַיִּשְׂרְאֵלִי, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, מִקּדֻשָּׁתוֹ הָרִאשׁוֹנָה, וְחָסְרוּ לָהֶם חֲמִשָּׁה דְּבָרִים שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּבַיִת רִאשׁוֹן (יומא כא, ב), עִם כָּל זֶה בִּהְיוֹתֵנוּ עַל אַדְמָתֵנוּ וְהָיָה לָנוּ בֵּית הַבְּחִירָה, הָיִינוּ יְכוֹלִים לְקַיֵּם כָּל מִצְּוֹת הַתּוֹרָה, וּבָזֶה הָיִינוּ יְכוֹלִים לְהַשְׁלִים כָּל חֶלְקֵי הַנְּפֶשׁ הנִּמְצָּאִים בָּנוּ, כִּי בַּנֶּפֶשׁ יֵשׁ גַּם כֵּן רְמַ"ח אֵיבָרִים וּשְׁסָ"ה גִּידִים רוּחָנִיִּים, וְעַיֵּן בְּשַׁעֲרֵי קְּדֻשָּׁה לְמוֹרֵנוּ הָרַב חַיִּים וִיטַאל פֶּרֶק א'. And not only has He given us His special treasure, but He has also commanded us not to forsake it, as it is written (Mishlei 4:2): "For a goodly acquisition have I given you; do not forsake My Torah" — unlike the way of flesh and blood, who, if he gives his friend a fine gift, and the other does not deport himself with it correctly, and it is not beloved in his eyes, he pines for the day that his friend will abandon it altogether, so that he can take it back for himself. Not so is the way of our G–d. For He established for us prophets in all the generations of the first Temple to return us to the good. And even in the days of the second Temple, when (in our many sins) Israel descended from its pristine holiness, and when they lacked five things which obtained in the first Temple [ark, ark-cover, and cherubim; the Heavenly fire; the Shechinah; prophecy; and the urim vetumim (viz. Yoma 21b)] — notwithstanding this, when we were on our land and had a Temple, we could fulfill all the mitzvoth of the Torah, and thereby bring to perfection all of the spiritual components within us (the soul [like the body] possessing 248 "organs" and 365 "sinews" [see Sha'arei Kedushah of R. Chaim Vital, Chapter One]).
אַךְ לִבְסוֹף יְמֵי בַּיִת שֵׁנִי גָּבְרָה שִׂנְאַת חִנָּם וְלָשׁוֹן הָרָע בֵּינִינוּ, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, וּבַעֲבוּר זֶה נְחֱרַב הַבַּיִת וְגָלִינוּ מֵאַרְצֵּנוּ כִּדְאִיתָא בְּיוֹמָא (דף ט') וּבִירוּשַׁלְמִי (פרק א' הלכה ה' דיומא) (הֲגַם שֶׁהַגְּמָרָא נָקטָה שִׂנְאַת חִנָּם, הַכַּוָּנָה הוּא עַל לָשׁוֹן הָרָע גַּם כֵּן, שֶׁיּוֹצֵּאת מִצַּד הַשִּׂנְאָה, דְּאִי לָאו הָכִי לֹא הָיוּ נְענָשִׁים כָּל כָּךְ, וְהַיְנוּ דְּסִיֵּם שָׁם לְלַמֶּדְךָ, שֶׁקָּשָׁה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנְגֶד עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְזֶה מָצִּינוּ בַּעֲרָכִין (דף ט"ו) גַּבֵּי לָשׁוֹן הָרָע. וְעוֹד מִגּוּפָא דִּשְׁמַעְתָּא דְּיוֹמָא מוּכָח כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ, מִדְּפָרִיךְ שָׁם וּבְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְכוּ' וְדוֹקְרִים אֶת חַבְרֵיהֶן וְכוּ' עַיֵּן שָׁם). וּמֵאָז וְעַד עַתָּה בְּכָל יוֹם אָנוּ מְצַפִּים וּמִתְפַּלְלִים לִפְנִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְּקָרֵב אוֹתָנּוּ, כַּאֲשֶׁר הִבְטִיחָנּוּ בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וְעַל יְדֵי נְבִיאָיו כַּמָּה פְּעָמִים, וְאֵין מִתְקָּבֶּלֶת תְּפִלָּתֵנוּ לְפָנָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל בִּבְרָכוֹת (דף ל"ב): מִיּוֹם שֶׁנְּחֱרַב בֵּית הַמִּקָּדָּשׁ, חוֹמָה שֶׁל בַּרְזֶל מַפְסֶקת בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. But in the end of the days of the Second Temple, sinath chinam [vain hatred] and lashon hara [slander] increased among us (in our many sins), for which reason the Temple was destroyed and we were exiled from our land (viz. Yoma 9b and Yerushalmi 1:5). [Though the Gemara calls it "sinath chinam," lashon hara is included, proceeding, as it does, from sinah. If this were not the case, they would not have been punished so severely; as the Gemara there concludes: "This is to teach you that sinath chinam is equivalent to idolatry, illicit relations, and the spilling of blood." And we find the same in Arachin 15b in respect to lashan hara, and, likewise, in the discussion in Yoma itself (viz. 9b and 23a).] And from then until now, every day, we hope and pray before the Holy One Blessed be He that He draw us near [to Him], as He assured us in His holy Torah and through His prophets many times. But our prayer is not accepted by Him, as Chazal [our sages of blessed memory] have said (Berachoth 32b): "From the day of the destruction of the Temple, a wall of iron separates Israel from their Father in heaven."
וּבֶאֱמֶת לֹא עָלָיו, חַס וְשָׁלוֹם, הוּא תְּלוּנָתֵנוּ, כִּי אִם עַל עַצְּמֵנוּ, כִּי מִצִּדּוֹ לֹא יִבָּצֵר, חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּישַׁעְיָה (ישעיה נט, א): "הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה' מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָּבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ כִּי אִם עֲוֹנוֹתֵיכֶם, וְגוֹ'. וּבִימֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי נִמְצָּא בִּגְמָרָא סַנְהֶדְרִין בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין דף צ"ח) שֶׁהֵשִׁיבוּ לוֹ שֶׁהַיּוֹם אִם בְּקּוֹלוֹ תִּשְׁמָעוּן יָבוֹא מָשִׁיחַ, אַף שֶׁלֹּא נִשְׁלַם אָז עֲדַיִן זְמַן הַגָּלוּת שֶׁנִּגְזַר עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁיִּהְיוּ אֶלֶף שָׁנִים בַּגָּלוּת כְּמִנְיַן יוֹמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁמָּצִּינוּ בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל, עִם כָּל זֶה הָיָה כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה מְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה. וְכָל שֶׁכֵּן בִּזְמַנֵּנוּ שֶׁזֶּה יוֹתֵר מִשְּׁמוֹנְה מֵאוֹת שָׁנָה שֶׁכָּלָה הַיּוֹם הַנַּ"ל, וְאֵין הַסִבָּה כִּי אִם מִצִּדֵּנוּ, שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אֵין אָנוּ מַּנִּיחִים לוֹ שֶׁיַּשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בְּתוֹכֵנוּ. And, in truth, not against Him (G–d forbid) is our plaint, but against ourselves; for it [the redemption] is not beyond His powers, viz. (Isaiah 59:1-2): "Behold, the L–rd's hand is not too short to save, and His ear is not too heavy to hear. But your sins have made a separation between you and your G–d, and your transgressions have hid [His] face from you, from hearing." And we find (viz. Sanhedrin 98a) that in the days of R. Yehoshua ben Levi he was told (viz. Tehillim 95:6) that the Messiah would come "today, if you hearkened to His voice" — even though the time of the exile decreed for Israel (one thousand years, corresponding to the one thousand year "day" of the Holy One Blessed be He, had not yet passed [viz. Chida, Petach Eiynayim, Sanhedrin, Ibid.]) In spite of this, the power of repentance would have annulled the decree. How much more so, more than eight hundred years after the end of that [one-thousand-year] "day", [should the Messiah come if we repented]! The fault is ours alone — that with our many sins we do not allow Him to repose His Shechinah in our midst.
וְכַאֲשֶׁר נַחְפְּשָׂה דְּרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, אֵיזֶה עֲוֹנוֹת הֵם מֵהָעִקָּרִים הַגּוֹרְמִים לַאֲרִיכַת גָּלוּתֵנוּ, נִמְצָּאֵם הַרְבֵּה. אַךְ חֵטְא הַלָּשׁוֹן הוּא עַל כִֻּלּוֹ מִפְּנִי כַּמָּה טְעָמִים. אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁזֶּה הָיָה הָעִקָּר לְסִבַּת גָּלוּתֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁהֵבֵאנוּ מִגְמָרָא יוֹמָא וּמִירוּשַׁלְמִי הַנַּ"ל. אִם כֵּן כָּל כַּמָּה שֶׁלֹּא נִרְאֶה לְתַקֵּן זֶה הַחֵטְא, אֵיךְ תּוּכַל לִהְיוֹת גְּאֻלָּה, כֵּיוָן שֶׁזֶּה הַחֵטְא פָּגַם כָּל כָּךְ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה גָּלִינוּ מֵאַרְצֵּנוּ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחֵנוּ לָבוֹא לְאַרְצֵּנוּ. And if we carefully searched our ways — which of the sins have primarily caused the length of our exile? — we would find them to be many; but the sin of lashon hara above all, for several reasons. First, for it was the major cause of our exile (as related in the aforementioned Gemaroth). This being so, as long as we do not undertake to correct this sin, how can there be a redemption, the sin being so severe as to have caused us to be exiled from our land! How much more so will it not allow us to return to our land!
וְעוֹד הֲלֹא יָדוּעַ הוּא שֶׁנִּגְזַר עָלֵינוּ גָּלוּת מִכְּבָר מֵעֵת מַעֲשֵׂה הַמְרַגְּלִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּתְהִלִּים {פרק ק"ו, כ"ו-כ"ז}: "וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם וְגוֹ' בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת", וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִּׁ"י שָׁם וְהָרַמְבַּ"ן בְּחֻמָּשׁ פָּרָשַׁת שְׁלַח, (במדבר יד, א) וְחֵטְא הַמְרַגְּלִים הֲלֹא הָיָה עֲוֹן לָשׁוֹן הָרָע, וּכְמוֹ דְּאִיתָא בַּעֲרָכִין {דף ט"ו} אִם כֵּן אָנוּ מֻכְרָחִין לְתַקִּן זֶה הַחֵטְא קֹדֶם הַגְּאֻלָּה. Furthermore, is it not well known that exile had already been decreed upon us because of the act of the spies (viz. Tehillim 106:25-27): "And they murmured in their tents [against the land]. They hearkened not to the voice of the L–rd. And He lifted up His hand [in oath] against them… to scatter them in the lands," as Rashi and the Ramban explain there (Bamidbar 14). And the sin of the spies — was it not that of lashon hara! (viz. Arachin 15a). Therefore, it is imperative that we correct this sin before the redemption can take place.
וְעוֹד נִמְצָא מְפֹרָשׁ, שֶׁעָוֹן זֶה גּוֹרֵם, שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל נִרְדִּים בְּפָרֶךְ, מִמַּה שֶּׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת שְׁמוֹת (שמות ב, יד): "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" וְעַיֵּן בְּפֵרוּשׁ רַשִּׁ"י שָׁם. וְעוֹד נִמְצָּא מְפֹרָשׁ בְּמִדְרָשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת תֵצֵּא {דברים רבה ו' י"ד}: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי שֶׁהָיָה לָשׁוֹן הָרָע בֵּינֵיכֶם סִלַּקְּתִּי שְׁכִינָה מִבֵּינֵיכֶם אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא וְכוּ'. וְעוֹד מִקְרָא מְפֹרָשׁ בְּפָרָשַׁת בְּרָכָה {דברים ל"ג ה'}: "וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", וּפֵרֵשׁ רַשִּׁ"י שָׁם, (וְהוּא מַאֲמַר הַסִפְרִי), שֶׁאֵימָתַי הוּא מֶּלֶךְ בִּישׁוּרוּן? דַּוְקָא כְּשֶׁהֵם בְּיַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֲגֻדּוֹת אֲגֻדּוֹת, וְיָדוּעַ דְּדָבָר זֶה רָגִיל לָבוֹא עַל יְדֵי לָשׁוֹן הָרָע. And we find it explicitly stated that it was this sin which caused the Jews to be worked [by the Egyptians] with back-breaking labor (viz. Shemoth 2:14 and Rashi there). And (Devarim Rabbah 6:14): "The Holy One Blessed be He said: 'In this world, because there was lashon hara among you, I removed My Shechinah from you, but in the next world, etc.'" And (Devarim 33:5): "And He became a King in Yeshurun when the heads of the people were gathered together as one, the tribes of Israel," which Rashi interprets (as per Sifrei): "When is He a King in Israel? Specifically, when the tribes of Israel are united and not divided into factions" — which (factions) are well known to be the result of lashon hara.
וּלְבַד זֶה, הַאֵיךְ יְכוֹלוֹת לָחוּל עָלֵינוּ בִּרְכוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָנוּ מְקַוִּים לָזֶה, כֵּיוָן דְּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, אָנוּ מֻרְגָּלִים בְּחֵטְא זֶה, הֲלֹא יֵשׁ עַל זֶה אָרוּר מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, (דברים כז, כד): "אָרוּר מַכֶּה רֵעֵהוּ בַּסָתֶר" שֶׁהוּא קָאֵי {עוֹלֶה} עַל לָשׁוֹן הָרָע, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִּׁ"י שָׁם, וּלְבַד שְׁאָר אֲרוּרִין שֶׁיֵּשׁ שָׁם עוֹד עַל זֶה, כַּמְבֹאָר לְקַמָּן בְּסוֹף הַפְּתִיחָה, עַיֵּן שָׁם. And, aside from this, how can the hoped-for blessings of the Holy One Blessed be He repose upon us when, in our many sins, we have become habituated to this sin? Is there not an explicit curse on this in the Torah, viz. (Devarim 27:24): "Cursed is he who strikes his neighbor in secret," which refers to lashon hara, as Rashi explains there (aside from the other curses which are superadded to this, as will be shown at the end of this preface)?
וּלְבַד זֶה הֲלֹא יָדוּעַ הוּא מִגְּמָרָא דַּעֲרָכִין {דף ט"ו:} הַנַּ"ל, שֶׁגֹּדֶל הֶעָוֹן הַזֶּה הוּא עַד אֵין שִׁעוּר, עַד שֶׁאָמְרוּ עָלָיו שֶׁהוּא כְּכוֹפֵר בָּעִקָּר, חַס וְשָׁלוֹם. וְאָמְרוּ בִּירוּשַׁלְמִי דְּפֵאָה {פרק א הלכה א'}, שֶׁנִּפְרָעִין מִן הָאָדָם עֲבוּר זֶה הֶעָוֹן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא. In addition, is it not seen from the aforementioned Gemara in Arachin that this sin is of infinite severity, so much so that they have branded its practitioners as heretics! And in Yerushalmi Peah 1:1, it is stated that punishment is exacted for this sin in this world, with the "principal" remaining (for punishment) in the world to come!
וְעֵיֵּן לְקַמָּן בַּפְּתִיחָה וּבְסִפְרִי שְׁמִירַת הַלָּשׁוֹן, שָׁם הֶעְתַּקְנוּ כָּל מַאַמְרֵי הַשַּׁ"ס וְהַמִּדְרָשִׁים וְהַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ הַנִּזְכָּרִים בְּעִנְיַן זֶה, וּמִי שֶׁיְּעַיֵּן וְיִתְבּוֹנִן הֵיטֵב בָּהֶם, תִּסְמַּר שַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ מִגֹּדֶל הֶעָוֹן. (See the end of this preface and my book Shmirath Halashon [Guarding One's Tongue], where we have transcribed all the relevant citations from the Talmud, the Midrash, and the holy Zohar. If one scrutinizes them carefully, the hairs of his head will stand on end!)
וְנִרְאֶה פָּשׁוּט שֶׁהַטַּעַם שֶׁהֶחְמִירָה הַתּוֹרָה כָּל כָּךְ בְּזֶה הֶעָוֹן, מִשּׁוּם שֶׁמְעוֹרֵר בָּזֶה הַרְבֵּה אֶת הַמְּקַטְרֵג הַגָּדוֹל עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, וְעַל יְדֵי זֶה הוֹרֵג כַּמָּה אַנָשִׁים בְּכַמָּה מְדִינוֹת. וְזֶה לְשׁוֹן הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת פְקוּדֵי {דף רס"ד}: * אִית רוּחָא חֲדָא, דְּקַיְּמָא עַל כָּל אִנּוּן מָארֵי דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא, דְּכַד מִתְעָרֵי בְּנִי נָשָׁא בְּלִישָׁנָא בִּישָׁא, אוֹ הַהוּא בַּר נָשׁ דְּמִתְעָרֵי בְּלִישָׁנָא בִּישָׁא, כְּדֵין אִתְּעַר הַהוּא רוּחָא בִּישָׁא מְסָאֲבָא דִּלְעֵילָא, דְּאִקְרֵי סַכְסוּכָא, וְאִיהוּ שָׁארֵי עַל הַהוּא אִתְעָרוּתָא דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא, דְּשָׁארוּ בֵּה בְּנִי נָשָׁא, וְאִיהוּ עָל לְעֵילָא וְגָרֵים בְּהַהוּא אִתְעָרוּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא מוֹתָא וְחַרְבָּא וּקְטָלָא בְּעָלְמָא, וַי לְאִנּוּן דְּמִתְעָרֵי לְהַאי סִטְרָא בִּישָׁא וְלָא נָטְרֵי פּוּמַיְהוּ וְלִשְׁנַיהוֹן וְלָא חָשְׁשׁוּ עַל דָּא וְלָא יַדְעֵי דְּהָא בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא תַּלְיָא אִתְעָרוּ דִּלְעֵילָא בֵּין לְטָב בֵּין לְבִישׁ כוּ', וְכוּלְהוּ דֵּלָטוֹרִין לְאִתְעָרָא לְהַאי חִוְיָא רַבָּא לְמֶהֱוֵי דֵּלָטוֹרָא עַל עָלְמָא, וְכוּלְהוּ בְּגִין הַאי אִתְעָרוּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא, כַּד קַיְּמָא אִתְעָרוּתָא דִּילֵיה לְתַתָּא. And it seems clear that the Torah was severe with this sin because he [the speaker of lashon hara] arouses the Great Adversary against Israel and thereby kills many people in many lands. Consider the language of the holy Zohar in (Shemoth) Pekudei 264b: "There is a certain spirit appointed over all these speakers of lashon hara, which, when men are aroused to lashon hara, there is likewise aroused that malevolent, unclean spirit above, which is called sachsusa ["contention"]. Presiding over that arousal of lashon hara initiated by men, he rises on high and causes — by that arousal of lashon hara — death, sword, and slaughter in the world. Woe unto those who arouse this malevolent force by not guarding their mouth and their tongue, giving no thought to it, not knowing that on this lower arousal depends the higher arousal, both for good and for evil. And all of them arouse this Great Serpent to be an adversary against the world. And all this, because of the lashon hara arousal initiated below."
* תרגום: יש רוח אחד, שעומד על כל אלו בעלי לשון הרע. כי כשבני אדם מתעוררים בלשון הרע, או אדם אחד שנתעורר בלשון הרע, אז נתעורר רוח הרע הטמא ההוא שלמעלה, בכאן נקרא סכסוכא, והוא שורה על התעוררות ההיא של לשון הרע שפתחו בני אדם, והוא נכנס למעלה, וגורם בהתעוררות ההיא של לשון הרע מות וחרב והרג בעולם. אוי לאלו שמעוררים את צד הרע הזה ואינם שומרים פיהם ולשונם ואינם דואגים על זה, שאינם יודעים, שבהתעוררות שלמטה תלויה התעוררות של מעלה, בין לטוב ובין לרע וכו'. וכלם דוברי רכיל על העולם לעורר על הנחש הגדול הזה לדבר רכילות על העולם. והכל הוא בשביל התעוררות לשון הרע, כשנמצאת התעוררות שלו למטה. (הגהה)
וְנוּכַל לוֹמָר שֶׁזֶּהוּ כַּוָּנַת הַגְּמָרָא דַּעֲרָכִין הַנַּ"ל: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, מַגְדִּיל עֲוֹנוֹת עַד לַשָּׁמַיִם שֶׁנְּאֱמַר {תהלים ע"ג ט'}: "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ" פֵּרוּשׁ: אַף שֶׁלְּשׁוֹנוֹ הוּא מְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ אֲבָל פִּיו שָׁת בַּשָּׁמַיִם. וְכֵן אִיתָא בְּתָנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ {פרק י"ח}, שֶׁהַלָשׁוֹן הָרָע שֶׁהוּא מְסַפֵּר, הוּא עוֹלֶה עַד כְּנֶגֶד כִּסֵא הַכָּבוֹד, וּמִזֶּה נוּכַל לֵידַע אֶת גֹּדֶל הַחֻרְבָּן, שֶׁמַּחְרִיבִים בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן אֶת כְּלַל יִשְׂרָאֵל. And we can say that this is the intent of the aforementioned Gemara in Arachin, viz.: "All who speak lashon hara magnify transgression until the heavens, as it is written (Tehillim 73:9): 'They set their mouth in the heavens, and their tongue walks the earth.'" That is, even though his tongue walks the earth, he sets his mouth against Heaven. And thus do we find it in Tanna d'bei Eliyahu (Rabbah Zuta 18) — that the lashon hara that he speaks rises against the Throne of Glory. We can hereby derive some idea of the greatness of the destruction wrought against Israel by the "men of the tongue."
וְעוֹד טַעַם אַחֵר לְגֹדֶל הַפְּגָם שֶׁבָּא עַל יְדֵי עָוֹן זֶה, כִּי עַל יְדֵי שֶׁאָדָם הוּא פּוֹגֵם אֶת לְשׁוֹנוֹ בְּדִבּוּרִים אֲסוּרִים, הוּא מוֹנֵעַ אַחַר כָּךְ כָּל דִּבּוּרִים שֶׁל קֹדֶשׁ שְׁהוּא מְדַבֵּר מִלַּעֲלוֹת לְמַעְלָה. וְזֶה לְשׁוֹן הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי: * וּבְהַאי רוּחָא בִּישָׁא תָּלְיָן כַּמָּה גַּרְדִינִין אָחֲרָנִין, דְּאִנּוּן מְמֻנִּין לַאֲחָדָא מִלָּה בִּישָׁא אוֹ מִלָּה טִנּוּפָא, דְּאַפִּיקּ בַּר נָשׁ מִפֻּמֵּיה, וּלְבָתַר אַפִּיק מִלִּין קַדִּישִׁין. וַי לוֹן, וַי לְחַיֵּיהוֹן, וְכוּ' וַי לוֹן בְּהַאי עָלְמָא, וַי לוֹן בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, בְּגִין דְּאִלֵּין רוּחִין מְסָאֳבִין נָטְלִין הַהוּא מִלָּה מְסָאֲבָא, וְכַד אַפִּיק בַּר נָשׁ לְבָתַר מִלִּין קָּדִּישָׁא, אַקְדִימִי אִלֵּין רוּחֵי מְסָאֲבָא מִלֵּי הַהוּא מְסָאֲבָא, וּמְסָאֲבִי לְהַהוּא מִלָּה קַּדִּישָׁא, וְלָא זָכֵי לֵה בַּר נָשׁ, וְכִבְיָכוֹל תָּשְׁשָׁא חֵילָא קַדִּישָׁא. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. הֲלֹא נִרְאֶה בַּעֲלִיל מִזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁכָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וּתְפִלָּה שֶׁלָּנוּ הֵם עוֹמְדִים בַּאֲוִיר הַשָּׁמַיִם, וְאֵינָם עוֹלִים לְמַעְלָה, וּמֵאַיִן תָּבוֹא עֶזְרָתֵנוּ לְבִיאַת הַמָּשִׁיח, וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה. Another reason for the severity of this transgression: When a man taints his tongue with forbidden things, he prevents all expressions of sanctity which leave his mouth thereafter from rising on high. As stated by the holy Zohar in Pekudei: "And upon this malevolent spirit there are contingent other inciters of din [judgment, punishment], which are designated to seize upon expressions of evil or of foulness which issue from a man's mouth, which are followed by expressions of holiness. Woe unto them! Woe to their lives! These men cause those other arousers of din to prevail and to taint the Holy Place. Woe to them in this world and woe to them in the world to come. For these other spirits of uncleanliness take this evil expression that has issued from his mouth, and sully the expression of holiness which follows, so that it is not ascribed to him, and the power of holiness has been, as it were, attenuated." Is it not evident from the holy Zohar that [in such an instance] all our words of Torah and prayer stand suspended in the air and do not arise on high? Whence, then, will they come to our aid for the coming of the Messiah and the like?
* תרגום: ומרוח הרע הזה תלויים כמה מעודרי דין אחרים, שהם ממנים לאחז בדבר רע או בדבר טנוף, שהאדם מוציא מפיו, ואחר כך מוציא מפיו דברים קדושים. אוי להם, אוי לחייהם, אלו בני אדם גורמים לאלו מעוררי דין האחרים לשלט ולפגם מקום הקדוש. אוי להם בעולם הזה, ואוי להם לעולם הבא, כי אלו רוחות הטמאה לוקחים דבר טמאה הזה שהוציא מפיו, וכשהאדם מוציא אחר כך מפיו דבר קדשה, מקדימים אלו רוחות הטמאה, ולוקחים דבר טמאה ההוא ומטמאים את דבר הקדשה ההוא. והאדם אינו זוכה בה, בדבר הקדשה, וכביכול נחלש כח הקדשה. (הגהה)
וְכַאֲשֶׁר נַעֲמִיק בְּזֶה הָעִנְיָן נִמְצָּא עוֹד יוֹתֵר, שֶׁמִּלְּבַד שֶׁהוּא עָוֹן פְּלִילִי בְּעַצְמוֹ וְכַנַּ"ל, עוֹד הוּא מַגְדִּיל הַקִּלְקוּל בְּכָל הָעוֹלָמוֹת וּמַחְשִׁיךְ וּמְמַעֵט אוֹרָן, עַל יְדֵי שֶׁרְגִילוּת הוּא לְכַמָּה וְכַמָּה אֲנָשִׁים, שֶׁכּוֹפְלִים אֶת הַלָּאו הַזֶּה כַּמָּה מֵאוֹת וַאֲלָפִים פְּעָמִים בִּימֵי חַיֵּיהֶם, כִּי אֲפִלּוּ עָוֹן קָטָן, כְּשֶׁיַּכְפִּיל הַרְבֵּה פְּעָמִים הוּא נַעֲשָׂה לְבַסוֹף כַּעֲבוֹת הָעֲגָלָה, כְּמוֹ שֶׁצָּוַח יְשַׁעְיָה {ה' י"ח}: "הוֹי מוֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חֲטָאָה". וְהַמָּשָׁל מֵחוּט הַמֶּשִׁי, כְּשֶׁיִּכְפְּלֶנּוּ כַּמָּה מֵאוֹת פְּעָמִים, וְכָל שֶׁכֵּן בַּחֵטְא הַזֶּה שֶׁהוּא חָמוּר מִצַּד עַצְּמוֹ עַד מְאֹד, וּרְגִילִין לַעֲבֹר עָלָיו הַרְבֵּה וְהרְבֵּה אֲנָשִׁים בְּכַמָּה אֲלָפִים פְּעָמִים בִּימֵי חַיֵּיהֶם, וְאֵין מְקַבְּלִין עַל עַצְּמָן כְּלָל לְהִשָּׁמֵּר מִמֶּנּוּ, שֶׁבְּוַדַּאי הקִּלְקוּל לְמַּעְלָה הוּא לְאֵין שִׁעוּר. And when we delve more deeply into this matter, we find that in addition to its being a grave transgression in itself, it undermines all the [upper] worlds and darkens and lessens their light. For it is the habit of many men to redouble [violation of] this negative commandment many hundreds and thousands of times in the course of their lives. For even a small sin, when it is repeated many times, becomes like [thick] cart-ropes, as Isaiah exhorted (Isaiah 5:18): "Woe unto those who draw forth iniquity with cords of deceit and [who draw forth] sin as [thick as] cart-ropes." This is analogous to the instance of a silken strand which is redoubled hundreds of times. How much more so is this sin [of lashon hara], which is extremely grave in itself and which countless men tend to repeat many thousands of times in the course of their lives without taking it upon themselves to guard themselves against it — how much more so is the [corresponding] undermining [of the worlds] above without limit!
ואֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת, מֵאַיִן נַעֲשָׂה הַלָּאו הַזֶּה הֶפְקֵר כָּל כָּךְ לְעֵינִי הַרְבֵּה בְּנִי אָדָם. וְהִתְבּוֹנַנְתִּי שֶׁזֶּה הוּא מִכַּמָּה סִבּוֹת, לֶהָמוֹן מִצַּד אֶחָד וּלְהַלּוֹמְדִים מִצַּד אַחֵר. הֶהָמוֹן אֵינָם יוֹדְעִים כְּלָל שֶׁאִסוּר לָשׁוֹן הָרָע הוּא אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת, וּלְהַבַּעֲלֵי תּוֹרָה אַף אוֹתָם שֶׁנִּתְבָּרֵר לָהֶם וְנִתְאַמֵּת לָהֶם שֶׁאִסוּר לָשׁוֹן הָרָע אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת, יֵשׁ מֵהֶם כַּמָּה שֶׁיֵּצֶר הָרָע מַטְעֶה אוֹתָם בְּפָנִים אֲחֵרִים. אֶחָד, שֶׁתֵּכֶף מַחֲשִׁיב הַיֵּצֶּר הָרָע בְּרַעֲיוֹנָיו אֶת הָאִישׁ שֶׁהוּא מְסַפֵּר עָלָיו לְחוֹנֵף, וְאוֹמֵר לוֹ מִצְּוָה לְפַרְסֵם אֶת הַחֲנֵפִים וְהָרְשָׁעִים. וּפְעָמִים אוֹמֵר לוֹ: הֲלֹא פְּלוֹנִי הוּא בַּעַל מַחְלֹקֶת וּמִתָּר לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע עָלָיו. וְלִפְעָמִים הוּא מְפַתֵּהוּ בְּהֶתֵּרָא דְּאַפֵּי תְּלָתָא {בפני שלושה}, וּפְעָמִים בְּהֶתֵּרָא דְּאַפֵּי מָרָא {בפני המדובר}, שֶׁמַּסְכִּים בְּעַצְּמוֹ בְּעֵת הַסִפּוּר שֶׁהָיָה אוֹמֵר לוֹ אַף בְּפָנָיו, וּמְגַלֶּה לוֹ הַיֵּצֶּר הָרָע אֶת הַמַּאֲמָרִים הַשַּׁיָּכִים לָזֶה, וְעַיֵּן לְקַמָּן בִּכְלָל ב' ג' ח'. וּפְעָמִים הוּא מְפַתֵּהוּ בְּאֵיכוּת הַדָּבָר, לוֹמַר שֶׁאֵין זֶה נִכְנָס בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע כְּגוֹן מַה שֶּׁרְגִילִין הַרְבֵּה אֲנָשִׁים, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, לְפַרְסֵם עַל אֶחָד שֶׁאֵינוֹ חָכָם, וּבֵאַרְנוּ זֶה לְקַמָּן בִּכְלָל ה'. And I sought to understand this: Why is it that this negative commandment has become insignificant in the eyes of so many men? And I reflected that this must be so for several reasons, [affecting] the common people on one hand and the [Torah] scholars on the other. The common people do not even know that the prohibition of lashon hara applies to what is true [as well as to what is untrue]; and the Torah scholars, even though they know for a certainty that it applies to what is true as well — some of them are misled by the yetzer hara [the evil inclination] in a variety of ways. One of these: The yetzer hara puts it immediately into his head that the one he is speaking of is a flatterer, and says to him: "It is a mitzvah to expose the flatterers and the evil-doers." At other times it says to him: "Isn't that man [you are speaking of] a stirrer-up of strife, about whom it is permitted to speak lashon hara?" And sometimes it tempts him with the [halachic] permit of apei telata [lashon hara spoken in the presence of three], and, sometimes, of apei mara [convincing him that he would speak thus even to his (the victim's) face]. And the yetzer hara provides him with the relevant citations (see below, Principles II, III, and VIII). And sometimes he appeals to the nature of what is being said, i.e., that it is not in the category of lashon hara (e.g., what many, in our many sins, are prone to do), publicizing one as not being wise (as will be explained in Principle III).
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: הַיֵּצֶּר הָרָע פְּעֻלָּתוֹ אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן, אוֹ שֶׁמְפַתֵּהוּ, שֶׁאֵין דָּבָר זֶה נִכְנָס בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע, אוֹ שֶׁעַל אִישׁ כָּזֶה לֹא צִּוְּתָה הַתּוֹרָה בְּאִסוּר לָשׁוֹן הָרָע. In sum, the yetzer hara [in respect to lashon hara] acts in one of two ways: It convinces the speaker that what he says is not lashon hara, or that the Torah did not forbid speaking lashon hara against such and such a man.
וְאִם רוֹאֶה הַיֵּצֶּר הָרָע, שֶׁבְּאֵלּוּ עִנְיָנִים לֹא יְנַצַּח לָאָדָם, הוּא מְרַמֶּה אוֹתוֹ בְּהֶפֶךְ, שֶׁמַּחְמִיר עָלָיו כָּל כָּךְ בְּעִנְיַן לָשׁוֹן הָרָע, עַד שֶׁמַּרְאֶה לוֹ שֶׁהַכּל נִכְנָס בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע, וְאִם כֵּן אִי אֶפְשָׁר לִחְיוֹת חַיֵּי תֵּבֵל בְּעִנְיַן זֶה אִם לֹא שֶׁיִּפְרש לְגַמְרֵי מֵעִנְיְנֵי הָעוֹלָם, וְהוּא כְּעֵין דִּבַּת הַנָּחָשׁ הֶעָרוּם שֶׁאָמַר (בראשית ג, א): "אַף כִּי אָמַר אֱלֹקִים לֹא תֹאכְלוּ מִכָּל עֵץ הַגָּן". And if the yetzer hara sees that in these ways he cannot prevail over the man, he deceives him in reverse, being so stringent with him in the area of lashon hara until he sees everything as entering into the category of lashon hara, to the extent that he sees it as impossible to live life thus constrained unless he separates entirely from the affairs of the world — as per the device of the [primal] subtle serpent, who said [to Eve] (Genesis 3:1): "Did G–d really say do not eat from all the trees of the garden"? [(when, in reality, he had interdicted only the Tree of Knowledge)]
וּלְבד זֶה חֲסֵרָה לְהַרְבֵּה אֲנָשִׁים יְדִיעָה בְּעִנְיַן אִסוּר קַּבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁאִסוּרוֹ הוּא אֲפִלּוּ לְהַאֲמִין בַּלֵּב לְבַד, רַק לָחוּשׁ מִבָּעֵי {צריך} {נדה ס"א}. וְעוֹד הַרְבֵּה עִנְיָנִים כַּיּוֹצֵּא בָּזֶה בְּעִנְיַן קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לְבָאֲרָם פֹּה. וְאַךְ אֵינָם יוֹדְעִים אֵיךְ לְתַקֵּן אֶת הַדָּבָר, אִם עָבַר עַל אִסוּר סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת וְקבָּלָתָם. Add to this that many men lack a fundamental understanding of the prohibition of receiving lashon hara — that it applies even to believing it in the heart [and not only to repeating it (though one is permitted to "suspect" it to be true, viz. Niddah 61a)]. The same is true of many similar instances in the area of receiving lashon hara and of rechiluth [talebearing], which cannot be specified here. And they also do not know how to make amends if they have transgressed the prohibition of speaking lashon hara and of receiving it.
וּמִצּד אֵלּוּ הַסִבּוֹת נִתְמוֹטֵט הָעִנְיָן מִכּלּ וָכֹל, כִּי מִמֵּילָא הֻרְגַּל הָאִישׁ לְדַבֵּר, כְּפִי שֶׁיִּזְדַּמֵּן שֶׁיֵּצֵּא מִפִּיו, וְלֹא לְהִתְבּוֹנִן בּוֹ מִתְּחִלָּה פֶּן דָּבָר זֶה נִכְנָס בִּכְלַל אִסוּר רְכִילוּת וְלָשׁוֹן הָרָע. וְהֻרְגַּלְנוּ כָּל כָּךְ בְּעָוֹן זֶה, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, עַד שֶׁמִּפְּנִי זֶה בְּעֵינִי הַרְבֵּה בְּנִי אָדָם אֵין דָּבָר זֶה נֶחְשָׁב לְעָוֹן כְּלָל, אְפִלּוּ אִם יְדַבֵּר דָּבָר שֶׁנִּרְאֶה לַכֹּל שֶׁהוּא לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת גְּמוּרָה, כְּגוֹן שֶׁהוּא מְדַבֵּר רַע עַל חֲבֵרוֹ וּמְגַנֵּהוּ בְּתַכְלִית הַגְּנוּת. וְאִם יִשְׁאָלֵהוּ אֶחָד: לָמָּה דִּבַּרְתָּ לָשׁוֹן הָרָע אוֹ רְכִילוּת? יַחְשֹׁב בְּלִבּוֹ, שֶׁהוּא בָּא לַעֲשׂוֹתוֹ צַּדִּיקּ וְחָסִיד, וְלֹא יְקַּבֵּל אֶת דִּבְרי הַמּוֹכִיחַ כְּלָל, בַּאֲשֶׁר שֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁהַדָּבָר הַזֶּה הֶפְקֵר, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים. Because of these reasons things have come to such a pass that one says whatever enters his mouth to say, without first considering that it might enter the category of rechiluth and lashon hara. (In our many sins), we have become so habituated to this sin that in the eyes of many men it is not considered a sin at all — even if he would say something which is apparent to everyone as absolute lashon hara and rechiluth, as when he would speak of his friend and demean him to the very ends of degradation. And if one asked him: "Why did you speak lashon hara and rechiluth?" he would think in his heart that he [his chastiser] thought to make him a ["fanatic"] tzaddik or chasid, and he would not accept his words at all, regarding this [(lashon hara and rechiluth)], in our many sins, as completely insignificant.
וְכָל אֵלּוּ הַסִבּוֹת עִקָּרָם הוּא מִצַּד שֶׁלֹּא נִתְקַבֵּץ בְּמָקוֹם אֶחָד עִנְיַן לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, שֶׁיִּתְבָּאֵר בּוֹ אֵיכוּתָם וְעִנְיָנָם בִּכְלָלֵיהֶם וּפְרָטֵיהֶם, אֲבָל הֵם מְפֻזָּרִים בַּשַּׁ"ס וְרִאשׁוֹנִים. וַאֲפִלּוּ הָרַמְבַּ"ם בְּפֶרֶק ז' מֵהִלְכוֹת דֵּעוֹת וְרַבֵּנוּ יוֹנָה בְּשַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁהֵם עָשׂוּ לָנוּ דֶּרֶךְ סְלוּלָה בַּהֲלָכָה זוֹ אַף עַל פִּי כֵן קִצְּרוּ מְאֹד, כְּדַרְכָּן שֶׁל רִאשׁוֹנִים, וְגַם יֵשׁ הַרְבֵּה וְהַרְבֵּה דִּינִים שֶׁלֹּא בָּא בְּדִבְרֵיהֶן, כַּאֲשֶׁר יִרְאֶה הָרוֹאֶה בִּפְנִים הַסֵפֶר. And all this proceeds — for the most part — from the laws of lashon hara and rechiluth not having been gathered into one spot, where there could be elucidated their nature and application, in principle and in practice. Instead, they are scattered in the Talmud and in the Rishonim (the early authorities). And even the Rambam in the seventh chapter of Hilchoth Deoth and Rabbeinu Yonah in the Sha'arei Teshuvah, who have paved the way for us in this area, have, nonetheless, been very terse, as is the way of the Rishonim. And there are also many dinim [laws] that are not mentioned in their words, as will be seen within.
עַל כֵּן אָזַרְתִּי כְּגֶבֶר חֲלָצַי, בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַחוֹנִן לְאָדָם דַּעַת, וְקִבַּצְּתִּי כָּל דִּינֵי לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת אֶל סֵפֶר, וְלִקַּטְתִּי אוֹתָם מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת הַמְפֻזָּרִים בַּשַּׁ"ס וּבַפּוֹסְקִים וּבִפְרָט מֵהָרַמְבַּ"ם וְהַסְמָ"ג וְהַשַּׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה לְרַבֵּנוּ יוֹנָה זַ"ל, שֶׁהֵם הֵאִירוּ לָנוּ הָעֵינַיִם בַּהֲלָכָה זוֹ, וְגַם לִקַּטְתִּי אֵיזֶה דִּינִים מִמַּה שֶּׁמָּצָּאתִי בִּתְשׁוּבַת מַהֲרִי"ק וּשְׁאָרֵי תְּשׁוּבוֹת הַשַּׁיָּכִים לְעִנְיָן זֶה.
וְחִלַּקְתִּי אֶת הַסֵפֶר לִשְׁנִי חֲלָקִים. א. הִלְכוֹת אִסוּרֵי לָשׁוֹן הָרָע. ב. הִלְכוֹת אִסוּרֵי רְכִילוּת *. (וְכַאֲשֶׁר יְזַכֵּנִי הָעֶלְיוֹן אֶרְאֶה בְּלִי נֶדֶר לְחַבֵּר אֶל אֵלּוּ הַשְּׁנֵי חֲלָקִים עוֹד חֵלֶק שְׁלִישִׁי, אֲשֶׁר בּוֹ יְקֵבַּץ כָּל הַמַּאֲמָרִים הַנִּזְכָּרִים בַּגְּמָרָא וּמִדְרָשִׁים וְזֹהַר הַקָּדוֹשׁ מֵעִנְיָן זֶה, כִּי מִתּוֹךְ זֶה יְבֹאַר עֹצֶּם הַשָּׂכָר בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, לְמִי שֶׁנִּזְהָר מֵעָוֹן זֶה וְגֹדֶל הָעֹנֶשׁ לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל זֶה), וְאַחַר כָּךְ חִלַּקְתִּי אֶת הַהֲלָכוֹת הַנַּ"ל לִכְלָלִים, וְכָל כְּלָל לְכַמָּה סְעִיפִים, כְּדֵי שֶׁיָּרוּץ הַקּוֹרֵא בּוֹ, וְכִמְעַט בְּכָל כְּלָל צִיַּרְתִּי אֵיזֶה צִּיּוּרִים הַשַּׁיָּכִים לִכְלָל זֶה, כְּדֵי שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבּוֹנֵן הַקּוֹרֵא, אֵיךְ לִזָּהֵר בָּזֶה לְמַעֲשֶׂה.
* ובאמת יש הרבה דינים בהלכות רכילות, שנוכל ללמד אותם מדיני אסורי לשון הרע, אך אמרתי ההכרח לחזר עוד כל דין ודין בפרטיות מחמת גדל המכשול המצוי בזה החטא, חטא הלשון, רחמנא ליצלן, ואין לסמך בענין כזה על המעין, שכאשר יהיה צריך לאיזה דבר למעשה, יחפש ללמד דבר מתוך דבר, וכולי האי ואולי. גם שכמעט בכל ענין וענין יש איזה התחדשות, אשר לא נוכל ללמד זה מדיני אסורי לשון הרע, וכבר אמרו חז"ל בכיוצא בזה: כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נשנית, אלא בשביל דבר שנתחדש בה. (הגהה)
וְקָרָאתִי אֶת שֵׁם הַסֵפֶר הַזֶּה בִּכְלָלוֹ "חָפֵץ חַיִּים" עַל שֵׁם הַכָּתוּב (תהלים לד, יג): "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים" וְכוּ'. וּמִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָקּוּץ הַקּוֹרֵא בִּקְּרִיאָתוֹ כָּל דִּין וּמְקוֹרוֹ מֵחֲמַת רֹב הָאֲרִיכוּת שֶׁנִּמְצָּא בּוֹ לִפְעָמִּים, עַל כֵּן חִלַּקְתִּיו לִשְׁנַיִם. הַפְּנִים, וְהוּא הַהְלָכָה בְּקִצּוּר הַיּוֹצֵּאת אַחַר בֵּרוּר כָּל הַדְּבָרִים יִקָּרֵא בְּשֵׁם מְקוֹר הַחַיִּים, כִּי הַדִּבּוּר שֶׁבָּאָדָם הוּא יוֹצֵא מִכֹּחַ נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בּוֹ וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ב, ז): "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", וְתִרְגֵּם אוּנְקְּלוּס לְרוּחַ מְמַלְלָא. וּבֵאוּר סָבִיב לוֹ יִקָּרֵא בְּשֵׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים, כִּי הוּא הַבְּאֵר שֶׁדָּלִיתִי מִמֶּנּוּ אֶת מְקוֹר הַחַיִּים הַפְּנִימִי.
וְיֵדַע אָחִי הַקּוֹרֵא, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל דָּבָר פָּשׁוּט שֶׁנִּמְצָא בִּפְנִים, הֶרְאֵיתִי אֶת מְקוֹרוֹ בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. לְמַעַן יְבֹרַר לְעֵינֵי הַכֹּל, שֶׁסֵפֶר זֶה לֹא חִבַּרְתִּי עַל פִּי מִדַּת חֲסִידוּת, רַק עַל צַּד הַדִּין. And let the reader, my brother, know that for even the simplest thing found therein, I have indicated its source in the Be'er Mayim Chayim, so that it be clear before the eyes of all that I have not written this book according to the parameters of chasiduth [saintliness], but according to the parameters of din [Law].
(ואֲחַלֶּה לְהַקּוֹרֵא הַנָּעִים, אוּלַי יִמְצָא אֵיזֶה דָּבָר, שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִרְאֶה לוֹ בְּהַשְׁקָפָה רִאשׁוֹנָה, אִם בְּעֶצֶם הַדִּין, כִּי יֹאמַר שֶׁהוּא חוּמְרָא בְּעָלְמָא אוֹ אֲרִיכוּת הַלָּשׁוֹן לְלֹא צֹּרֶךְ אוֹ קִצּוּר לָשׁוֹן, בַּל יְמַהֵר לְהַחְלִיט אֶת הַדָּבָר לוֹמַר שְׁגָגָה הִיא, עַד אֲשֶׁר יְעַיֵּן הֵיטֵב בְּהַבְּאֵר מַיִם חַיִּים וּבְכָל הַכְּלָלִים הַנִּצְּרָכִים לַהֲלָכָה זוֹ, כִּי אַף אִם יֶחְסַר לוֹ כְּלָל אֶחָד מֵהֲלָכָה זוֹ, לֹא יָבִין שְׁאָר הַהֲלָכָה לַאֲשׁוּרוֹ. כִּי בֶּאֱמֶת כָּל סָעִיף וְסָעִיף מִסֵפֶר הַזֶּה עִיַּנְתִּי בּוֹ הַרְבֵּה (וּבְדִבּוּק חֲבֵרִים גְּדוֹלֵי תּוֹרָה), וְחִפַּשְׂתִּי חִפּוּשׂ אַחַד חִפּוּשׂ, שֶׁלֹּא יִמָּצֵּא בַּשַּׁ"ס סְתִירָה לִדְבָרֵינוּ. וְכַמָּה פְּעָמִים עִיַּנְתִּי בְּעִנְיָן אֶחָד כַּמָּה יָמִים, עַד שֶׁבֵּרַרְתִּי הַהֲלָכָה לַאֲמִתָּה בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וַאֲקַּוְָּה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי הַקּוֹרֵא אֲשֶׁר יִשְׁמַע לִדְבָרֵינוּ אֵלֶּה וִיעַיֵּן הֵיטֵב בְּכָל כְּלָלֵי הַהֲלָכָה, עֵינָיו יֶחֱזוּ מֵישָׁרִים, כִּי כָּל מִלָּה וּמִלָּה, שֶׁבִּפְנִים הַסֵפֶר, נִכְתְּבָה בְּדִקְדּוּק הַדִּין. וְלִפְעָמִים הָיָה בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹת אֶת הַלָּשׁוֹן לְקַצֵּר אוֹ לְהַאֲרִיךְ, לְמַעַן יִהְיֶה נָקֵל לְהָבִין הַמְכֻוָּן בּוֹ. אוּלָם לֹא רָצִּיתִי לְשַׁנּוֹת לְשׁוֹן הָרַמְבַּם וּשְׁאָרֵי פּוֹסְקִים שֶׁהדִּין נוֹבֵעַ מֵהֶם. וְכָל אֲשֶׁר יְדוּנִי לְכַף זְכוּת הַמָּקוֹם יְדִינֵהוּ לְכַף זְכוּת) *.
* ואל יפלא בעיני הקורא, כיון שכל הספר הזה הוא מיסד על עקרי ההלכה, למה אני מביא בכמה מקומות ראיות מספר שערי תשובה לרבנו יונה, שהוא מכלל ספרי מוסר, כי באמת נראה לעינים להמתבונן היטב במאמריו הקדושים בכמה מקומות, ששמר ודקדק את דבריו שלא יצא מגדר הדין, ובפרט בדיני לשון הרע שלו, בכל ענין וענין שכתב יש על זה מקור מן הש"ס, וכאשר נבאר, אם ירצה השם, בפנים הספר, אך הוא קצר מאד, ולא הביא את המקורות כדרכן של ראשונים, ובכל זאת על פי הרב לא סמכתי עליו לבד, רק במקום שנשמע מדבריו איזה קולא (וכן כהאי גונא משאר ספרי מוסר), אבל לחומרא כמעט רבו ככלו הבאתי עוד איזה ראיות, כאשר יראה המעין בפנים.
ויודע אני כי יוכל להיות, שימצאו אנשים, שרצונם ותשוקתם לתן דפי בחבריהם, והרגילו את עצמם בעון המר הזה, עד אשר לא יועיל להם שום דבר להשיבם מדרכם הרעה, ואנשים כאלו, כאשר ימצאו בספרי זה איזה קלא, לא ידקדקו כלל בפרטים הנצרכים לזה, ויתירו על ידי זה כמה דברים אשר לא עלתה על לבי, ולא יהיה גם כן לבם נוקפם על זה, כי יתלו בספר הזה, אך אמרתי, לא אמנע טוב להולכים בתמים בשביל אנשים כאלו, כמו שאמרו חז"ל באפן כזה בבבא בתרא (בבא בתרא פט, ב): אמרה ומהאי קרא אמרה "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם" וכו'.
וידעתי גם ידעתי כי ימצאו אנשים, אשר ירצו להמעיט את מעלת הלמוד בענין זה, ויתלו את עצמן במאמר חז"ל: מוטב שיהיו שוגגין, ואל יהיו מזידין, אך באמת הדין אתי משני צדדים. א. בדבר המפרש בתורה, אין אומרים מוטב וכו', כמו שפסק בארח חיים בסימן תר"ח סעיף ב' בהג"ה, ולשון הרע ורכילות הוא דבר המפרש בתורה ועוד, אם כן לא נלמד לרבים הלכות גזל, דגם זה קשה מאד לקים, כמו שאמרו חז"ל בבבא בתרא דף קס"ה. (ואף שבלשון הרע אמרו שם, שכלם נכשלין, הלא לא אמרו רק באבק, כמו שהקשה הגמרא שם: בלשון הרע סלקא דעתך (עלתה בדעתך). ויהיה תועלת על כל פנים מלמוד ענינים אלו להנצל מעצם העון, ואפלו מאבק לשון הרע יוכל להנצל, אם יתן לבו ורעיוניו לזה, דלא אמרו אין אדם וכו', רק בסתמא) וכן לא נלמדם הלכות שבת, שהם כהררים התלוים בשערה, והרבה דינים יש בהם, שקשה מאד לקים אותם. ועוד היאך העתיקו לנו חז"ל בערכין (דף ט"ו: ודף ט"ז) העקרים בענינים אלו, כגון, מה שאמרו שם: היכי דמי לישנא בישא, נורא בי פלניא (איך נקרא לשון הרע? אש אצל פלוני) וכדומה. ועוד מגופא דקרא נוכיח, הלא כתיב בתורה: "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" וכו', והביא הרמב"ן בבאורו בשם הספרי, שצריך לזכר תמיד בפה מעשה מרים כדי שעל ידי זה נתבונן את גדל העון המר, ולדבריהם, אדרבה, לא נזכר, ונוכל להיות שוגגין בזה, אלא ודאי דהתורה ירדה לסוף דעת האדם, שבכחו להיות נזהר מזה העון, דאי לאו הכי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, וכאשר יתבונן תמיד בזה, יהיה לו בודאי לתועלת גדולה להנצל מעון זה.
עוד ימצא תועלת גדולה מלמוד ענינים אלו, שעל ידי זה לא יהיה דבר זה בעיניו כהפקר, ואז אפלו אם יהיה, חס ושלום, נכשל בזה לפרקים, איננו בכלל בעלי לשון הרע, שעל זה אמרו חז"ל בערכין, ששקול כנגד ג' עונות החמורות, ואינם מקבלין פני שכינה, וכיוצא מענשין החמורין, כמו שמוכח מדברי רבנו יונה ב"שערי תשובה" ומדברי ה"כסף משנה" ברמב"ם בפרק ז' מהלכות דעות רק כשאר לאו דעלמא. גם על ידי זה ידע בנפשו שחטא לפני ה', וכמו שאמר הכתוב (ירמיה ב, לה): "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי", ויראה לפיס את חברו עבור זה, או לפחות שלא לדבר עליו עוד הפעם, מה שאין כן אם ישליך, חס ושלום, את הדבר אחר גוו, ואינו חושבו לעון כלל. (הגהה)
גַּם חִבַּרְתִּי אֶל הַסֵפֶר הַזֶּה פְּתִיחָה אֲרֻכָּה וּרְחָבָה, שָׁם מְבֹאָר כַּמָּה לָאוִין וַעֲשִׂין רָגִיל לַעֲבֹר, מִי שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר מֵאִסוּר הַמַּר שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת (וּכְהַאי גַּוְנָא מָצִינוּ בְּמִשְׁנָה נְדָרִים {דף ס"ה} עַיֵּן שָׁם וּבִמְנָחוֹת {דּף מ"ד} עַיֵּן שָׁם) אוּלַי יִתֵּן ה', שֶׁעַל יְדֵי כָּךְ יִנָּגֵף הַיֵּצֶר בִּרְאוֹתוֹ אֶת גֹּדֶל הַמְּהוּמָה וְהַמַּכְשֵׁלָה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה עַל יְדֵי דִּבּוּרוֹ. For the din flows from them [these sources]. "And all who judge me by the scales of merit, may the Source [of life] judge them by the scales of merit." I have also written for this book a long, extensive foreword, explicating several negative and positive commandments frequently transgressed by those who do not guard themselves against this bitter sin of lashon hara and rechiluth. May the L–rd grant that the yetzer be smitten, when he [the transgressor] realizes the extent of the havoc and the harm wrought by his speech.
גַּם לְבַד זֶה יָדוּעַ הוּא מַה שֶּׁהוּבָא בְּמִדְרַשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת נָשׂא {י"ד ד'}, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: אִם יָגַעְתָּ הַרְבֵּה בְּדִבְרֵיהֶם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵסִיר יֵצֶר הָרָע מִמְּךָ. עַל כֵּן אָמַרְתִּי אֶל לִבִּי, אֶפְשָׁר שֶׁעַל יְדֵי שֶׁיְּעַיְּנוּ בַּסֵפֶר הַזֶּה, שֶׁהוּא מְלֻקָּט מִכָּל דִּבְרֵי הָרִאשׁוֹנִים בְּעִנְיָן זֶה וְיִתְבּוֹנְנוּ בּוֹ, לֹא יִשְׁלֹט כָּל כָּךְ הַיֵּצֶּר הָרָע בְּעָוֹן זֶה. וּמִמֵּילָא כְּשֶׁיִּמְשֹׁךְ מִתְּחִלָּה אֶת עַצְּמוֹ מֵּעָוֹן זֶה בְּמִקְצָת, בְּהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן יִמְשֹׁךְ אֶת יָדוֹ מִמֶּנּוּ לְגַמְרֵי, כִּי בְּעָוֹן זֶה הַרְבֵּה מִמֶּנּוּ הַהֶרְגֵּל עוֹשֶׂה, וְהַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ (יומא לח, ב), וּבִזְכוּת זֶה וּבָא לְצִּיּוֹן גּוֹאֵל בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, אָמֵן. Aside from this, the following (Midrash Rabbah 14:4) is well known: "If you have labored much in their [the sages'] words, the Holy One Blessed be He removes the yetzer hara from you" — whereupon I said to myself: "Possibly, if they study this book, which is gathered from all the words of the Rishonim on this subject, and reflect upon them, the yetzer hara for this sin will not prevail so much over them." And, as a mater of course, if one starts to remove himself from this sin, he will come to remove himself from it entirely. For in this sin, habit plays a great part, and (Yoma 38b) "One who comes to purify himself is assisted [by the L–rd]." And in this merit, may the Redeemer [the Messiah] come to Zion," (Isaiah 50:29), speedily, in our days, Amen!